דלג לתוכן
דיקלה - מורה להוראה מתקנת

“דלתות מסתובבות” בחיים ובמערכת החינוך

החיים הם ההתנהלות של האדם בשלל בחירותיו. אז נכון שיש רבים שאומרים ש”הגורל כתוב”, אבל עדיין הרשות נתונה והדרך של האדם היא זו שתקבע בסופו של דבר את המקום שאליו הוא יגיע. ומה קורה אחרי שבחרנו? הרבה אנשים תקועים זמן רב עדיין במקום של “אילו הייתי בוחר אחרת…” וזה בהחלט משפיע עליהם, ולא לטובה. למה? כי בחירה משמעותה ויתור על דבר אחד על מנת להשיג דבר אחר טוב יותר/פחות טוב, זה לא משנה כרגע מה התוצאה שלו, אלא עצם העניין שאנחנו לא יכולים לתפוס הכל בידיים הקטנות שלנו ובאותו זמן ולכן אנחנו חייבים לבחור.

אין ספק שאנחנו מכוונים למקום הטוב ביותר בכל דבר שאנחנו עושים, אנחנו בודקים ושואלים ומנסים למצוא את “דרך המלך” המתאימה לנו לחיינו ולחיי משפחתנו. אבל מה לעשות שלא תמיד זה יוצא לנו הכי טוב או בדיוק כמו שרצינו כי נתקלנו בקשיים שלא ידענו בהכרח כיצד לפתור, כי אימצנו כללים שלא התאימו למשפחתנו, כי לא הבנו את כללי המשחק החדשים ואיפשהו בדרך איבדנו שליטה, אבל כבר היה מאוחר מדי.

אני רוצה לתת לכם דוגמה מבית הספר:

כמורה בבית הספר עליי ללמד המון תלמידים בכיתה ובכל שיעור אני צריכה לבחור את הדרך שבה אני מעבירה את החומר לתלמידיי ואת המילים שבהם אני בוחרת להשתמש. זה ברור נכון? יופי. אבל יש מיליון דרכים להעביר את החומר הנלמד, אז איך אני יודעת איזו דרך מתאימה כעת ?

וזה לא שאני לא מכירה את התלמידים שלי, אני מכירה את כולם, העניין הוא שדרך לימוד אחת אינה מתאימה לכולם ולכל נושא בחומר הנלמד. אבל, ההצגה חייבת להימשך ועליי לבחור שיטת לימוד אחת לאותו שיעור ואני בכיתה יחד איתם מדברת על החומר הלימודי ומנסה לרתום את הכיתה להאזין לדבריי. לשמחתי, הרוב הגדול אכן מקשיב ומשתתף ולוקח חלק פעיל בשיעור, אבל ישנם כמה תלמידים שהם לא איתי אלא במקום אחר. ומה הסיבה לכך? יכול להיות שהחומר משעמם אותם, יכול להיות שהם לא מבינים אותי, יכול להיות שהם חושבים עכשיו על החברים/ההורים/המבחן הקרוב או שיכול להיות שהם פשוט לא מסוגלים להבין אותי.

וכאן נכנסת לתמונה בחירה נוספת שלי: למי עליי לעזור עכשיו? בוחרת בתלמיד אחד מבין כמה שאני יכולה כעת לעזור לו באמצע השיעור. זה הזמן שלי לתת מטלה לכיתה ולגשת בעדינות לתלמיד שאני יודעת בוודאות שהוא לא לומד. אני מנסה לברר מה עובר עליו ומדוע הוא אינו משתתף. הוא משיב לי שאינו מבין את החומר למרות שהסברתי בצורה טובה (“זה לא את, המורה, זה אני שלא מבין כלום אף פעם” אמירה קשה שבה הוא בוחר להשתמש כדי להציג את קשייו הלימודיים והתסכול שלו מכך). אז אני מנסה להסביר לו שנית ואף להדריך אותו במציאת התשובה. אני שמה לב לכך שזה עדיין קשה לו מאוד. גם את השאלה הבאה הוא מנחש ולא מצליח כי משהו שם, אצלו, בחשיבה לא עובד בדרך הרגילה.

והכיתה מחכה. הם, החברים שלו, כבר מזמן סיימו את המטלה והם ממתינים רק לי, אז אני ממשיכה את השיעור ומתקדמת בחומר הנלמד. כשהצלצול מגיע כולם יוצאים במהירות האור מהכיתה ומתפרקים בספסלים שבחצר הגדולה. אני עדיין חושבת על התלמיד שקשה לו מאוד בהבנת הנקרא ונזכרת בעוד שני תלמידים שלא הספקתי לגשת אליהם וחושבת מה היה קורה אילו הייתי ניגשת לאחד מהם ועוזרת לו מעט והוא היה כן מבין ומשתלב בשיעור ?

כמו הסרט “דלתות מסתובבות” כל דלת או נתיב, החלטה ומעשה מובילים בהכרח לכיוון אחר שתוצאותיו יגלגלו אותנו ואת האחרים סביבנו למקומות אחרים בזמן אחר. ההפסקה קצרה מדי ואני ממהרת לשיעור בכיתה הבאה. אני בטוחה שמחר, בשיעור של הכיתה שבה הייתי היום, אני אנסה לגשת לתלמיד אחר כדי לעזור ובהמשך אני גם אפנה להוריו או ליועצת של התלמיד המתקשה שפשוט לא מסוגל ללמוד “כמו כולם” וזקוק להכוונה אישית ו/או לסיוע לימודי צמוד.

מה אנחנו בעצם לומדים מכך ?

כל תלמיד הוא שונה. כל ילד הוא שונה. בכל רגע הילד תופס את עצמו בצורה אחרת אשר משפיעה עליו מאוד. אתם, ההורים וגם אנחנו, המורים, לא יכולים להגיע אליו באותה דרך, לא יכולים לדרוש מכולם אותו דבר, לא יכולים לצפות שכל ארבעת ילדינו בבית יהיו בדיוק אותו דבר: לכל אחד מחשבות משלו, רגשות משלו, קשיים משלו. יש פתגם מפורסם שאומר “לא כל האצבעות שוות”. וזה היופי שבפסיפס האנושות הזו הנרקמת לה מדור לדור כאשר לכל אדם ייחוד משלו.

אז מה עושים ?

  1. קודם כל מבינים שזה כך. כלומר, מבינים שהילד לא בהכרח ש”הוא לא רוצה” אלא לעיתים הוא “לא יכול” באמת. אז תאמינו לו.
  2. מנסים לברר בכל דרך אפשרית מה הקושי של הילד? מה עובר עליו? מה באמת מעסיק אותו ולא מאפשר לו להצליח בלימודים/בחברה. כמובן שרצוי בשלב זה לערב אנשי מקצוע בפרט את אנשי החינוך בבית הספר.
  3. לא מודדים את הילד על פי “אמות מידה מקובלות” שכן לא כל התלמידים יכולים להוציא ציון 100 במבחן או שיהיו להם המון חברים, אלא יש כאלה שהיכולת שלהם נמוכה יותר ועליהם לקבל עזרה נוספת מחוץ לשעות הלימוד הן בפן הלימודי והן בפן החברתי. זכרו: כל ילד הוא מיוחד.
  4. מבינים שכל יום הוא יום חדש ולכן עלינו לאמץ לעצמנו גישות שונות לתקשורת עם הילדים שלנו: פעם על ידי הצבת גבולות ברורים, פעם על ידי שחרור והעברת האחריות לידיים שלהם, פעם על ידי מתן עזרה וכו’.
  5. לזכור תמיד שעלינו לאפשר לילד ולעודד אותו להתפתח ולהתמודד עם משימות מורכבות שכן למרות הקושי, אם הוא לא יוותר ויצליח בסופו של דבר הוא יחווה הישג משמעותי בחייו.
  6. אסור לוותר לילד!!! כשאתה מוותר לו, אתה בעצם מוותר עליו!! ילד שמתקשה או מסרב לבצע משימה, יש הורים שהגישה שבה הם נוקטים היא להסיר את הקושי מדרכו, שמא זה יפגע בנפשו והתפתחותו. למשל ילד שמתקשה לכתוב – הפתרון הוא להפחית, להקל עליו, במקום לתמוך ולעזור לו להתאמן, לתרגל, על מנת שיתקדם ביום שלמחרת.
  7. רצוי לאפשר לילד לחוות “חוויות בונות” של התגברות על קשיים, הן במישור הלימודי והן החברתי, ולא למהר למנוע מהם תסכולים והתמודדויות בוני אישיות. חשוב לתת לילד תחושה של מסוגלות עצמית, שהיא תוצר של מאמץ ועמל להתגבר על קשיים מצמיחים שהוא נתקל בדרכו, לכן ילדים שאינם רוכשים את חווית הבנייה מתוך התמודדות והתאמצות יהיו חסרים את האמונה בעצמם וביכולתם להצליח.

יש לכם שאלות בעניין ? מוזמנים לכתוב לי,

בהצלחה,

דיקלה גולסה – חליווה, M.A. בחינוך
מורה להוראה מתקנת

Write a comment

Your email address will not be published on the website.

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>