דלג לתוכן
דיקלה - מורה להוראה מתקנת

השינויי של חיי – בגיל 33 עזבתי את שירות הקבע ועברתי להוראה

dikla-golasa

כשהייתי קטנה הייתי מסדרת את הבובות על המיטה ומספרת להן סיפורים. כן, משחר ילדותי חלמתי להיות מורה. אבל לא סתם מורה, אלא כזו שמדריכה ומכוונת את תלמידיי. בבית הספר הייתי תלמידה טובה מאוד וממש אהבתי ללמוד, למרות שהיה לי קשה לפעמים.

אבל התבגרתי, ובגיל 18 החלום פינה עצמו למציאות של חיי וברגע הגיוס כבר הבנתי שאני משם לא הולכת לשום מקום!! היה לי ברור שאחתום קבע בתום השירות הסדיר. למה?? כי כל החיים שלי לימדו אותי לשרוד. השירות במשמר הגבול, בתחילה והמשטרה בהמשך הייתה המסגרת הנכונה, במקום הנכון ובזמן הנכון שנתנה לי תחושת שייכות, ביטחון כלכלי ובית שאיבדתי איפשהו בדרך.

תמיד התאמתי את עצמי למסגרת יותר משהיא התאימה לי. אני שורדת, זוכרים? אני נופלת לבד וקמה ממש לבד, אז מה יותר מתאים מלהישאר בקבע, מסגרת חמה ומחבקת, דואגת ומגוננת, להיות חלק ממשהו, ממישהו, פשוט להיות!
13 שנים בשירות קבע של משטרת ישראל: הייתי שם במלחמות, בהתנתקות מעזה, בפינויים שונים, בפיגועים, באבטחת מצעד הגאווה, מצעד האהבה , מצעד החיים, באירועים בכיכר רבין , בתגבורים בהר-הבית במריבות של יהודים נגד יהודים, ערבים נגד ערבים, יהודים נגד ערבים, שחורים נגד לבנים, נשים נגד גברים, כשהיה לוהט בחוץ ואף אחד לא העז לנשום את הרחוב, כשהיה קור כלבים בכבישים החסומים, בלילה, לפנות בוקר, בצהרים, בעבר, בהווה בעתיד . . . אני הייתי שם! הייתי בהכל! בכל מה שאתם ביחד עם כל עם ישראל ראיתם מהמסך בטלוויזיה וצקצקתם בלשון לאות הזדהות או כאב.
13 שנים של צייתנות מוחלטת, של ביצוע תפקידים גלויים וסמויים, של טיפול באירועים אלימים, התאבדויות, כאב, צער, בני נוער בסיכון, מאבקים כוחניים, נשים מוכות , מוזנחות , הרתמות למניעה בתאונות הדרכים , . . אני הייתי שם! הייתי בכולם!!

אבל רק על דבר אחד לא וויתרתי: על הלימודים. למדתי באוניברסיטה הפתוחה, למידה עצמית קשה ומייגעת, מחייבת ונוקשה, שני תארים – בחינוך ושתי תעודות הוראה. בהמשך, הוספתי לסל שלי לימודי תעודה והתמחות שונים: פענוח ציורים וגרפולוגיה, קלפי מודעות, הנחיית קבוצות, אימון אישי, אימון בני נוער ועוד.
וכך, את כל שנותיי היפות, הנעורים, הבילויים, המסיבות, הכיף של שנות העשרים לחיי, הכל אפושהוא פספסתי, כי מתפקידי הייתי חייבת להיות רצינית ואחראית, לקום כל בוקר ב- 05:00, שעות שכולם עוד ישנים כדי להגיע רעננה ודרוכה ליום ארוך של עבודה ובסופה, הייתי מתיישבת לכתוב עבודות מוקפדות בחדרי הקטן, בכתב ידי כי אפילו מחשב לא היה לי.
אבל בגיל 33 קמתי וצעקתי די!! תעצרו את העולם אני רוצה לרדת! החלטתי לפשוט את המדים, להשתחרר מעול המסגרות ולצאת לחופשי! יצאתי להגשים את החלום שלי, להגשים את ייעודי ולהיות מורה. 

היום אני כבר יכולה לספר לכם את האמת: אף פעם לא שאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאגדל? 

אבל היום אני כבר יודעת: אני רוצה לחיות חיים שלמים, לאכול ארוחת ערב ביום שישי בחיק המשפחה, אני רוצה לבלות את כל ערבי החג בדיוק כמו כולם, אני רוצה להיות בבית שלי גם בשישי וגם בשבת, אני רוצה להיות קצת בשביל עצמי ולא רק בשביל כולם מסביב. ומה שאני הכי רוצה, זה סוף סוף להוריד את כל המסכות ששמתי על פניי כל החיים כדי להתאים את עצמי לסביבה ולמסגרת התובענית ופשוט להיות אני. כן אני בוכה שרע לי, כן קשה לי להתמודד, כן אני עייפה, כן אני נפגעת, כן, אני אנושית!

חבר ותיק אמר לי שצריך אומץ כדי לעשות שינוי וששינוי צריך לבוא בזמן הנכון . . . אז תיקון קטן ידידי: לשינוי לא צריך אומץ וממה שאני למדתי, לעולם זה לא יהיה הזמן הנכון! למרות הכל וכנגד כל הסיכויים, קמתי ושיניתי את חיי. כולם היו המומים סביבי, הוריי כעסו עליי ושנים רבות אחר כך עוד שאלו אותי “האם את לא מצטערת…?”.

כן. אני מצטערת שעשיתי את זה רק בגיל 33 ולא הרבה קודם.

ולא, אני לא גיבורה, נתתי לעצמי כמה ימי אבל רגועים ומיד התחלתי בחיי החדשים, כי לונדון לא מחכה לי! פניתי ישר לחפש עבודה. כל רגשות הכאב והאכזבה פינו את הדרך להתלהבות האדירה בעת שכתבתי בפעם הראשונה מזה 13 שנים את קורות חיי. כן, צירפתי מכתב נלווה למי שבכלל מתעניין בחיי הישנים, מכתב שמסביר על קצה המזלג את השינוי שבחרתי לעשות. עשיתי SEND ואיתו יצאתי לחיי החדשים, שלחתי את קורות חיי, במלוא מובן המילה אל עבר הלא נודע, למקומות שאתמול עוד לא חשבתי שאי פעם אקח בהם חלק, עברה בקושי יממה וכנראה שנפתחו שערי שמיים, גיליתי שכשאתה עושה סוף סוף בשביל עצמך את מה שעשית עד היום רק בשביל אחרים, אפשר רק להצליח. נדהמתי מכך שכל פניותיי נענו בחיוב!! שיש לי את החופש להחליט ולבחור מבין החלופות את הטובה ביותר. שלא אצטרך יותר להתפשר או להרגיש לא בנוח או לא בטוחה מספיק . . .

אז יצאתי לדרך ועברתי לחנך את דור העתיד , כמורה בחינוך העל יסודי הן בבית הספר והן במרכז לימוד פרטי שפתחתי מיד בתום השירות. ההתחלה הייתה קשה, אבל הקושי הזה היה מלווה בסיפוק אדיר שמלווה אותי עד היום.

ואף אחד לא עזר לי בדרכי החדשה. נפלתי כל כך הרבה אבל בכל פעם קמתי חזקה עוד יותר. היום אני מבינה שאלוהים עוזר לכל מי שעוזר לעצמו, והאמת היא שהוא אף פעם לא אכזב אותי, גם אם ההצלחה ירדה בתחנה אחרת ולא בתחנה שלי.

בסוף היא הגיעה גם אליי, ובגדול. אין ספק שהרשתות החברתיות עשו את שלהם ושמי הלך לפניי הן בעזרת הפרסום והן בעזרת המילים החמות וההמלצות של תלמידיי.

אז מה אני רוצה שתיקחו מהסיפור שלי? אני לא צריכה טפיחה על השכם, ברוך השם, היום אני כבר מעריכה את עצמי ממש! אבל לכם אני רוצה לומר: אל תפחדו לשנות. אף פעם אל תחכו לזמן המתאים כי הוא לא יגיע. קומו עכשיו ותשנו את עתידכם. אנחנו תמיד מצליחים היכן שהנשמה שלנו מתחברת למה שאנחנו עושים. הלב לא טועה, הוא רק כואב לפעמים אבל הוא מכוון אותנו כדי שנרגיש את הדברים טוב יותר והרבה יותר חזק.

אני פה כדי לעזור לכם לשנות ולהצליח. זה לא יהיה קל, אבל זה בהחלט יהיה שווה!

שלכם, דקלה.

Write a comment

Your email address will not be published on the website.

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>